הטריאתלט האולימפי רן שגיב, פורש מענף הטריאתלון

רן שגיב- טריאתלט מזן אחר.

רן, בן 25, לא נמנה על המשתפים הגדולים שהראו את חייו הפרטיים ברשתות החברתיות. אך בין התמונות, הסרטונים והתחרויות שצפיתי בו, הצלחתי לראות את גלגלי המחשבות בעיניים שלו. בחור צנוע מאוד, חכם מאוד ושונה מאוד. לאחרונה, השתתף וסיפר את סיפורו בפודקאסט של אור ברגר, “הפלטון“.

“אני בר מזל – זו יד האלוהים שלי. לאורך השנים הייתי מוקף באנשים מדהימים שהיו איתי ועזרו לי בדרך הזו. כל היתר זו עבודה קשה מאוד ולשמחתי הכל התחבר. וזה הצליח”

בשנת 2019 רן זכה במדלית ארד באליפות העולם בטריאתלון עד גיל 23 שהתקיימה בלוזאן, שוויץ. זו היסטוריה מדהימה ורגע מהמם. רן פורש את דגל ישראל ולבסוף עוטף איתו את פניו. באותה שנה, הגיע גם למקום 4 בסבב גביע העולם בקרלובי וארי, צ’כיה. מקום 5 בסבב גביע העולם בוואטולקו, מקסיקו. מקום 7 בסבב גביע העולם בוויהיי, סין. ומקום 8 בסבב גביע העולם בלימה, פרו.

שחר ורן שגיב זכו בקריטריון לאולימפיאדת טוקיו 2020. לראשונה, במשלחת הישראלית יש צמד אחים מתחרים באולימפיאדה מאותו ענף וגם ילדיו של רץ אולימפי, ד”ר שמי שגיב. טירוף בביצת הטריאתלון. השניים האלו, הם באמת משהו מיוחד – באליפות ישראל בריצה ל 10,000 מטר בהדר יוסף, במסגרת תוכנית אימונים רגילה, ללא הורדת עומס עבורה. השניים ירדו את ה- 30 דק. וקבעו סטנדרט לטריאתלטים בישראל. 

השביל הזה מתחיל כאן

“ההחלטה על הפרישה הייתה קלה. אני מרגיש מיצוי ואני שלם עם כל מה שעשיתי.יש לי משפחה מאוד תומכת והורים שמכירים אותי היטב ואת הדרך שלי. הם לא הופתעו אבל אין לי ספק שהיה זעזוע. שחר, קצת כמו ההורים שלי לא הופתע, ידע שאני לא מתכוון להישאר בתחום הרבה זמן. הוא היה מופתע מהתזמון, באמצע מחנה אימונים בקפריסין.

לאורך כל השנים, לצד אימונים מאוד ארוכים, עצימים, אני חייב לעשות עוד דברים. לקרוא ספרים, או הרצאות. זה הכיף שלי. היה לי חלום להיות באולימפיאדה ועכשיו אין לי אותו. אני רוצה לעשות עוד דברים, אפיקים חדשים.הטריאתלון יקר לליבי ואני אסיר תודה. אני בוחר לאמן קצת במועדון בו גדלתי The Buttones של גיא כפתורי. אבל לא אתחרה, אולי שאהיה גדול יותר.”

רן שגיב. צילום: מיטל חיימוביץ

מלאכי ציפורים מעליך מלווים את צעדיך

“מיצוי. פשוט כך. אין בי יותר אש מניעה לקום באדיקות לאימונים, לממש את מלוא הפוטנציאל ולתת את כולי. אין בי חרטות על הדרך שלי, לא הייתי עושה שום דבר אחרת. כל הרגעים הטובים ואלו שפחות הן אלו שגרמו לי להתפתח ולהגיע למקום שהגעתי.

לפני הקורונה, התחרתי באוסטרליה. נסעתי לשם לבד, ללא צוות אימון וליווי, לא משהו חריג. במהלך הרכיבה, התרסקות של פלטון ענק ואני במרכזו.שברתי את הלסת ואת האופנים. פינו אותי באמבולנס לבית החולים, שם הוחלט לא לנתח אותי אלא להמתין לחזרתי לארץ. באמת בכאבי תופת ובעזרת אשת מדיה שאני מכיר, סודר לי חדר ללילה נוסף וטיסה חזרה. למרות כל המורפיום שקיבלתי, הייתי בפוקוס. אך אחרי התאונה הזו, משהו לא ישב אצלי טוב.

חזרתי לארץ בסגר, היישר לבידוד, כאוב מאוד וללא אפשרות לאכול ובעיקר בגלל הבידוד, הייתי לבד. המון מחשבות, מתי אוכל לחזור להתאמן ותוך כמה זמן אתאושש מהנפילה הזו? המון חוסר וודאות. האולימפיאדה היתה חלום עם סיכוי קטן, לפחות כך חשבתי בשנה הראשונה לקמפיין. חייתי בחוסר וודאות עד קבלת הקריטריון. בקורונה לא חשבתי בכלל על האולימפיאדה, הייתי עסוק בלחזור להתאמן. בוטלו חודשיים של תחרויות ושהן חזרו, חזרתי להתחרות.״

רן שגיב, צילום: מיטל חיימוביץ

מרחוק נדלק האור

״בתחרויות הראשונות, לא תפקדתי טוב. כל תחרות כזו חשבנו, אורי(זילברמן, מאמן נבחרת ישראל) ואני איך להשתפר ולשפר. מנתחים את התחרויות ושוב לא מתפקד, משהו קורה לי שם על מסלול התחרות. באימונים היה אחלה, בתחרויות פחות. ההורים שלי שמו לב שמשהו לא טוב עובר עליי ודיברו איתי שצריך לבדוק לא רק את הפיזיות אחרי התאונה אלא גם את הצד המנטלי. כך נוספו כמה שעות טובות לתוכנית אימונים גדושה ומפרכת. התאונה רדפה אחריי והצד המנטלי היה זקוק לטיפול אינטנסיבי.

התחלנו לדבר על זה, לחזור לאותה נקודה שהתאונה קרתה. לנקודה שאני מנסה בכל כוחי להדחיק. כמה פעמים בשבוע פותחים את הפצע הזה וחופרים וזו עבודה קשה מאוד ומתישה.״

צילום: הראל זילברמן

מילת המאמן אורי זילברמן

אני חושב שהקריירה של רן היא משהו שילמדו עם השנים להעריך ובאמת להבין מה הוא עשה פה. לזכות במדליה באליפות העולם עד גיל 23, זה הישג עצום ויהיה קשה לשחזר את זה. הלוואי שבקרוב, אבל זה לא יהי פשוט. אני זוכר אותו בגיל 15, ילד שאפשר היה לראות אצלו את הכישרון ללא ספק. נראה קטנצ’יק וחלשלוש עם רכיבה ברמה נמוכה והצליח להגיע לרמה הכי גבוהה, למשחקים אולימפים, זה מדהים לראות. הדבר הכי בולט שאני זוכר מרן, היא תחרות בליגה הגרמנית. וכמו אחרי כל תחרות, הוא העביר סיכום תחרות. כשדניאל קסל, פסיכולוג הנבחרת, ואני קיבלנו את הניתוח של רן.

 דיברנו על כמה רן יודע לשחזר במדויק ולזכור מה היה בתחרות. העובדה שהוא יודע לנתח ולזכור כל שלב בתחרות המחיש לנו עד כמה הוא היה בתוך הדבר הזה. מסביר איך הוא מתחרה כל כך טוב כמו שהוא מתחרה. זו היתה דוגמא ספציפית עבורנו לעד כמה הוא יודע להיות בתחרות. באותה תחרות לא הייתי איתו ומעצם ההסבר שלו, היה ניתן לנתח בצורה טובה ונכונה וגם להרגיש כאילו אתה שם. בסוף קריירה אפשר לספר בלי סוף. רן מרגיש שמיצה את עצמו. הוא פורש אחרי המשחקים האולימפיים ומדליה באליפות העולם כך שאי אפשר לומר שהקריירה שלו מפוספסת, אפילו שהיינו רוצים עוד אולימפיאדה איתו. צריך להבין כמה קריירה ספורטיבית ובעיקר קריירה כזו שכוללות שנתיים לפני אולימפיאדה יכולות להיות שוחקות.

יוצא אל האור, אל חיים חדשים

כמו שכתבתי בפתיח, רן שגיב הוא מזן אחר. מדובר בספורטאי מוערך מאוד ואהוב, עובד קשה שסיפק לנו רגעים נפלאים. לצד תוכנית אימון אדוקה וקפדנית, הבחור הזה סיים תואר ראשון במדעי המדינה ויחסים בינלאומיים. ואם זה לא קשוח, הוא עשה את זה באוניברסיטה הפתוחה. אני מקווה שהספורטאים.ות שלנו יקראו את הפסקה הזו. ציפור לחשה לי, ידו עוד נטוייה והוא בדרך לעוד תואר בקנה.

רן, הבחירות באיגוד הטריאתלון הוקדמו, יש סיכוי שתעשה פה איזה מהלך?

נכנסנו לטריאתלון בגלל אבא שלי. הספורט בבית הוא דרך חיים אבל לא הכרח. רצינו שלושתינו, תומר, אחי הקטן, שחר ואני להתלוות אליו לאירועי הטריאתלון השונים. זה היה בילוי משפחתי בשבת בבוקר. אני זוכר ממש הפנינג מטורף ואני יודע לומר בוודאות שזה מה שמשך אותנו לענף וגם מה שהשאיר אותנו. זה הערך המוסף של ספורט בכלל ושל ענף הטריאתלון בפרט.

לצערי, זה לא כך היום וחבל. יש לאיגוד בכלל ולצוות המאמנים המקצועי בפרט, המון זכויות לרמה שהספורט ההישגי הגיע אליה. עשינו פה דרך ויש לנו ספורטאים וספורטאיות שעושים חייל. אבל כל הנושא של התחרויות בארץ הלך אחורה. ובגלל תחרויות המנוהלות פחות טוב, רבים לא מגיעים וזה פספוס ענק. אני לא יודע אם אצטרף לאיגוד, לא ממש חשבתי על זה אז קשה לי לענות.

מילה אישית

רנצ’ו, את יום שישי ב 6 לאוגוסט 2019 לא אשכח. היסטוריה אמיתית להיות עדה אליה. אני מאחלת לך הצלחה ענקית בכל דרך שתבחר, תודה על רגעים שמחים כל כך שגרמו לנו להשתולל בבית ולהיות גאים שאנחנו חלק מענף הטריאתלון.

מאת: ורדי בכור
צילום: ורדי בכור, מיטל חיימוביץ 

⬇️⬇️⬇️ אגב, שמת לב למלבנים האלה לשיתוף כתבות? אם אהבת את התוכן שלנו, התודה הכי גדולה עבורנו היא שיתוף שלהן לקבוצות הווטסאפ והפייסבוק שלך