אור ליום שישי, 8.2, התקיים אתגר הDimona Marathon Race) DMR ) או בעברית “מירוץ דימונה במדבר”. המארגנים הבטיחו חווית שטח מדברית למרחקים של 30, 21 ו10 ק”מ, ובנוסף מקצה כביש של 5 קילומטר ומקצה קהילתי של 2 קילומטר. המירוץ מוקדש לזכרם של נספי אסון הכרמל, ובהם שלושה מתושבי דימונה.
מאת: אורי ארבל
צילום: גיא חלמיש ואורי ארבל
אם אשהה במחיצתם, אהיה מהיר כמוהם?
עם רצי הסמטה באוטו
שבוע בדיוק ממרתון ארץ ים המלח, בלילה שבין חמישי לשישי מתחיל שוב הריטואל הקבוע: השעון שמצפצף בהתרסה ב3 לפנות בוקר, הקפה והסנדביץ לדרך, היציאה מהבית בשעות בהן הציפורים עוד לא התעוררו, הרכב שכמו לוקח עצמו דרומה. שמחנו לקבל את הזמנת המארגנים לבוא לסקר את המרוץ, אז הפעם אני אוסף בתל אביב 4 רצי עלית מקבוצת “רצי הסמטה”. הם מתכננים לרוץ במקצה ה30 קילומטר ואני 21. מעניין מי יחכה למי בקו הסיום?? הם עולים לאוטו ומיד נרדמים.
אני נהנה מהנהיגה בלילה בכביש הפתוח, שומע מוזיקה בווליום נמוך ושותה את הקפה חרישית. מנסה לשמור על השקט ולתת להם עוד כמה דקות שינה חשובות.
חבר ואני על קו הזינוק
“העיירה עושה את עצמה מתנמנמת”
בחוץ סוער והכביש רטוב. בדף הפייסבוק מרגיעים שהמירוץ מתקיים כסדרו (למעט ביטול המקצים לילדים לבקשת הרשויות בשל מזג האוויר). אנחנו מגיעים לקאנטרי דימונה שם מקבלים אותנו אנשי ההפקה עם הערכות, החולצות, חיוכים ופינוקים. הם מספרים שירד בלילה גשם שיורד בדימונה בחורף שלם. “זקני דימונה לא זוכרים גשם כזה. שיהיה בהצלחה”, הם מאחלים באדיבות מהולה בדאגה. יובל חץ (עכשיו אני לגמרי בדז׳ה וּו מים המלח) משתעשע על קו הזינוק שזה מירוץ הכנה לmud run, ורק מעלה את רף החרדה. האם הם יודעים משהו שאנחנו לא יודעים?
יובל חץ- הסאונדטרק של המירוצים!
קו הזינוק נמצא כ300 מטר ממתחם ההתכנסות, הליכה שמוציאה אותנו במהרה מהאורבניות הדימונאית האפרורית לנוף המדברי הבראשיתי, מהאוהל המוגן עם הקפה והעוגות לרוח, לקור ולבוץ.
ב7:00 בדיוק מוזנקים רצי חצי המרתון ו30 קילומטר. “בהצלחה, בכיף ובזהירות” אני ממלמל, ספק לעצמי ספק לחבריי למירוץ.
“התענוג מתחיל בהליכה איטית שקולה ומדודה כמו טורבו מאופק”
“באת להנות, אין חשיבות לזמן, רק לסיים על הרגליים” אני מזכיר לעצמי, ובכל זאת פורץ קדימה בשני הקילומטרים הראשונים, הרגועים יחסית. ״חחח…תרגיע״, צוחק עליי המסלול. ״תראה איזה עלייה הכנתי לך״. “עלייה” זו הגדרה עדינה להר המפלצתי שחיכה לנו שם. 406 מטר טיפוס מצטבר במסלול ה21, 556 מטר ב30 לא טועים. באימון ממוצע שלי בפארק הרצליה יש 7 מטר גובה מצטבר, ובים המלח בשבוע שעבר הגובה המצטבר היה שלילי, כך שעליות הם לא הצד החזק שלי.
מימין: גיאחה ואורי ארבל
אני רואה את ראשוני הרצים כבר למעלה, מתחיל לטפס והדופק בהתאם. באמצע העליה אני מוריד הילוך ועובר להליכה. רק אז אני מתחיל להבין למה קוראים לזה אתגר ולא מירוץ. קל זה לא הולך להיות.
“כל העניין הוא לשתות משהו קר בלב מדבר”
אחרי העלייה, יחד עם השלט המציין את הקילומטר השלישי, אני מגלה נווה מדבר. תחנת שתייה ורענון.
התחנה מלאה בכל טוב תמרים ואיזוטונים, ג’לים, בייגלים ומתנדבים חייכנים. הדיסוננס בין בקבוקי הפלסטיק השתויים למחצה זרוקים בצד הדרך המדברית מתסכל אותי סביבתית, ולראשונה במירוצים אני מוותר על בקבוק מהדוכן ומרים אחד מהרצפה. “כל הממחזר בקבוק אחד כאילו מחזר עולם ומלואו”. לשמחתי אני רואה את הרץ לידי מתכופף ועושה את אותו הדבר. מצאתי חבר. אנחנו נישאר יחד ונאכל אחד לשני את הראש עד סוף המסלול, 18 קילומטר אחרי.
המסלול נמשך על גב ההר, עולה ויורד לסירוגין. לעיתים הירידות קשות מהעליות. השליטה בקצב הירידה וסכנת ההחלקה והדרדרת מפעילה היטב את שרירי הארבע ראשי, שמצידם זועקים לתוספת חמצן ושכר. כאן צריך להפעיל את כל החושים ולהיות בריכוז שיא בכל דריכה על מנת שלא ליפול או לא להפקיר קרסול בשטח. כלקח מאירועי ים המלח הצצתי טרום הזינוק במספר החזה לוודא שמופיע מספר טלפון לחירום, אם כי מהמקום שאנחנו רצים בו כרגע יחלץ רק מסוק, ואין לי שום כוונה לבדוק אם הוא זמין כרגע.
סיירת ריגול מקדים מטעם “רצים עם לורנס” נצפתה בעליה- בשנה הבאה נראה הרבה צהובים…
בקטעי המישור אנחנו מרימים את העיניים לנוף ומחייכים בהתרגשות. נוף מדברי קסום ובתולי מקיף אותנו, מלווה באויר הרים צלול ומשכר. כשהגענו לתוואי הבוצי של נחל דימונה אני אומר לחבר הממחזר שלי “בדיוק בשעה הזאת הייתי אמור להוציא את הילדים לבית הספר”, “עכשיו הייתי אמור לסיים לשטוף ת’בית” הוא עונה, ושנינו מחליטים להירשם לכל מירוצי השטח עד סוף השנה, ובלבד שיהיו בימי שישי…
מתאוששים מהעליה: שמעון סבירו, עמרי מעין, ישראל יצחק ועוד…
התפעלות מיופיו של המסלול ומאיכות ההפקה נמשכה לכל אורך הדרך. המתנדבים עושים עבודה נהדרת, וטרקטורוני פינוי ומד”א שמסתובבים בשטח משרים אווירת ביטחון ושליטה. בקילומטר ה15 עוקף אותנו בריחוף גברמסקל חרמון, ממקצה ה30 ק”מ, שעד לפני שעתיים עוד נמנם לי באוטו, ועונה לי על השאלה מהבוקר.
שילוט בכל מקום- הנגשת המדבר!
בקילומטרים האחרונים אנחנו נכנסים לפאתי דימונה, מופתעים לגלות שכונות חדשות ויפות שהולכות ונבנות (פנטהאוז בדימונה במחיר דירת חדר במרכז), שמחים לראות חבורה צוהלת של נשים מקהילת העבריים בעיר שמחייכות חיוך רחב לקראתנו, ומתאכזבים לגלות שאו טו טו כל הכיף הזה מסתיים. יש להודות שהשליש האחרון של המסלול אינו יפה כמו שני השלישים הראשונים. אנחנו מגבירים מהירות בקטע הכביש האחרון, וחוצים בסיפוק את קו הסיום, שם מחכה לנו הפנינג ססגוני, מוזיקה מקפיצה וארוחת בוקר מפנקת.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מהיום דימונה עבורי היא לא רק תחנת עצירה בדרך לאילת שמחזיקה מפעל טקסטיל משגשג, אלא גם עיר ואם למירוץ שטח מיוחד ומאתגר. בשנה הבאה בדימונה הבנויה!
תחנות מים בשפע וארגון מצוין ושמח
“אולי נספיק עוד להרוג תורכי קטן של ערב ונלך לישון”
4 רצים הגיעו איתי לדימונה, 4 רצים ו6 גביעים חזרו איתי לתל אביב. מקום ראשון כללי 30 ק”מ גברים, מקום ראשון כללי 30 ק”מ נשים, ומקום שני 21 ק”מ גברים (ומקומות ראשונים בקבוצות הגיל, בהתאמה). אני גאה בטרמפיסטים שלי כאילו אני אימנתי אותם, ומנצל את הזמן הקצר בתחילת הנסיעה ועד שיירדמו שוב לשאלות שתמיד רציתי לשאול אלופים מסוגם:
- מה הם אוכלים ושותים? (רמז: לא הרבה)
- כמה קילומטרים הם רצים בשבוע? (רמז: הם מחליפים נעליים כל חודש וחצי)
- הכי חשוב, “אתם לא עוצרים לפיפי בדרך?” (תשובה, לא!).
אני בעיקר מקבל מהם שיעור על מינימליזם, כוח רצון, התמדה והקרבה. אולי גנים הם קריטריון חשוב להצלחה בעולם הריצה, אבל אימון, תזונה נכונה ומנוחה לא פחות. אנחנו נפרדים בתל אביב כמכרים ותיקים. בשארית כוחותיי אני מגיע הביתה, אוכל צהריים עם האישה והילדים שחיכו בסבלנות, ומתפנק בשנ”צ נטול חלומות.
עוד יום שגרתי בעבודה של רצי הסמטה, ושלי.
רוח קהילה ותרומה בדימונה
המרוץ הזה מופעל על ידי אנשי המתנ”ס העירוני, וגם כל צוות המתנ”ס התנדב לטובת האירוע! גם העירייה תומכת: בני ביטון הוא ראש העיר ובזכותו האירוע לא בוטל, והיה דיבור לבטל אותו בגלל מזג האוויר, ולצדו אלירן אבו מנהל מחלקת הספורט. החברה מהמתנ”ס – נועם כהן, ויוחאי קייט וישראל אשוש שהיה שותף להפקה. יוחאי קייט מריץ את כל העניינים האלה באנרגיות גבוהות וחיוביות וזה הורגש בכל התקופה שלפני המרוץ וגם במרוץ עצמו- מרגישים כשזה בא מהלב. הם גייסו גם את טבע-טק ו High5 בחסויות.
גם santirun235 נצפתה פה!
שאלתי את יוחאי, למה לעשות פה מרוץ?
“זו השנה השביעית של המרוץ שלנו במתכונת הכביש, ולפני שנה החלטנו להעלות אותו מדרגה ולקחת אותו אל השטח לצד מרוצי הכביש של 5 ו 10 ק”מ. כמו שאתה יכול לראות יש לנו את הנוף הכי מדהים בעולם, מדבר מטורף, ואמרנו- שחייבים להביא אנשים לרוץ במדבר, שיבואו מהמרכז והצפון להכיר את הנגב, את המדבר שהוא מיוחד, מדהים ויפה, לבוא ולרוץ פה ולחשוף אותם לנגב היפה שלנו. בשנה שעברה התחלנו עם מקצה של חצי מרתון והיו לנו כ 200 משתתפים והיום רשומים כבר מעל 500 משתתפים בשנה השנייה של המרוץ ואנחנו מאמינים שזה יגדל בשנה הבאה”.
נופי מדבר קסומים
הרוח של דימונה
בכלל, גילינו בדימונה עוד כמה פעילויות מעניינות של תרומה לקהילה- במקום פועלת קבוצת ריצה בשם Run4Fun המופעלת בהתנדבות מלאה על ידי שני מאמני ריצה תושבי המקום: ירדן זמיר ורועי אוסקר. הם בעלי תפקידים בעבודה שאינה קשורה בספורט ועשו קורס מאמנים כדי להפעיל את הקבוצה- שני אנשים שפשוט החליטו להפיץ את בשורת הריצה והטריאתלון בעיר, ויש להם כבר כ60 רצים בקבוצה! כמחציתם ילדים ונוער בקבוצה שפתוחה לכל הגילאים, המגזרים והחתכים.
הפודיומים
30 קילומטר גברים:
- גברמסקל חרמון
- יעקב יעקב
- איסמעיל מבארק
30 קילומטר נשים:
- ביקאיה מינטמר
- מינסס מירב
- פרידמן שירי
21 ק”מ גברים:
- מולושט דניאל
- איסמעיל מוסטפא
- יסעור ניצן
21 ק”מ נשים:
- גוטפריד לימור
- דמתי לימור
- צוברי מיטל
10 ק”מ גברים:
- אסמעיל ג’מאל
- בן סימון אלירן
- יסעור רתם
10 ק”מ נשים:
- פישמן נעם
- סינטה בר
- ביטון ירדן
מאת: אורי ארבל
על הכותב: אורי חצה את 40, נשוי לדנה ואבא ל3 נינג’ות. מרתוניסט, מאמן ריצה בקבוצת “ארבל” בהרצליה, ומחזיק בשיא הישראלי ב10 ק”מ וחצי מרתון ג’וגלינג, ריצה תוך להטוט 3 כדורים באויר. מרצה בנושא העלאת אנרגיה ומוטיבציה, מנחה סדנאות גיבוש ואתגר.
* רוב כותרות הכתבה בהשראה ממאיר אריאל ודיויד ברוזה: “בצהרי היום”
נרשמים פה לערוץ הטלגרם של ראנפאנל: https://t.me/RUNPANEL
