כותבי ראנפאנל – הפאנליסטים, רצים והרבה. לכל אחד מכותבי הפאנל יש זווית אחרת לעולם הרחב של הריצה והספורט, כל אחד מגיע ממקור אחר ורץ בקטע שלו. הנה כמה דברים שעשו לנו את השנה בריצה, שנתנו לה את הטעם המיוחד שלה. הכירו אותנו ואת הריצה שלנו בכתבה הזו, ותוכלו למצוא בה המון טיפים לריצה שלכם, שנה טובה!
גיא חלמיש: עוד שנה של תרומה למאמנים ולרצים
השנה מה שעשה לי את זה בתחום הריצה, חוץ מלאמן אישית מרחוק קבוצה גדולה של אנשים ולהביא אותם להישגים, שזה משהו שכל מאמן נהנה ממנו, זה לסייע לקולגות שלי המאמנים ולקוראים שלנו – לרצים רבים, למצוא זה את זה. בשביל המשימה הקדושה הזו הקמתי את לוח הקבוצות של ראנפאנל ואני משקיע בה שעות רבות בהתנדבות. לוח הקבוצות של ראנפאנל התבסס כמקום אליו מגיעים כל הרצים בישראל כדי לחפש קבוצת ריצה, והוא גם הפעילות שלי והתרומה של RUNPANEL למען הענף בהתנדבות. מאות פניות בחודש מגיעות אלי אישית ואני מעביר אותן בווטסאפ אל הקבוצות (גם באופניים, בבייקפאנל) כדי שיחזרו למתעניינים (אם חסרה קבוצה עדכנו אותי פה).
לפעמים שואלים אותי מדוע אני לא גובה על כך כסף? (גביית תשלום על לידים היא שירות מקובל שעצמאים מכירים היטב), אבל החלטתי להעמיד את ראנפאנל לטובת כל מאמני קבוצות הריצה בישראל חינם. ידוע לי על מאמנים שקלטו בעזרתנו כמה וכמה מתאמנים. זו תרומה חשובה לפרנסתם, במיוחד בקבוצות קטנות, הפחות מוכרות שזקוקות לכל עזרה אפשרית. אנחנו רוצים לעזור להן לשרוד ולתחום שלנו לפרוח. כמובן שזו גם תרומה לקוראים שלנו שמחפשים מסגרות ריצה.
אז אם אתם רוצים לעזור למפעל היפה הזה להמשיך ולסייע לכולם- בכל פעם שאתם נתקלים בשאלות בקבוצות הפייסבוק "אני מחפש קבוצת ריצה בתל אביב / ירושלים / חיפה / שכונת נווה חמציץ" – אנא, העתיקו הדביקו את זה עם המלצה:
לא להאמין מה קרה בשנה החולפת. לפני שנה בערך התחלתי לחשוב ברצינות על האפשרות לרוץ חצי מרתון בסוף פברואר בתל אביב. עד אז, הכי רחוק שרצתי היה עשרה ק"מ, אולי טיפה יותר. במהלך הסתיו והחורף התחלתי להגדיל נפחים. בפעם הראשונה סיימתי 15 ק"מ, אחר כך 18, אחר כך חצי מרתון. מצד אחד – וואו! לפני כמה שנים לא חלמתי לרוץ מרחק כזה. מצד שני, הבנתי שזו רק ההתחלה. אפילו הרשיתי לעצמי להתאכזב קצת מהתוצאה ולשאוף לשפר בהמשך.
לפני חצי שנה התחלתי לכתוב בפאנל סביב נושאים הקשורים בפסיכולוגיה של הספורט. יותר ממה שאני כותב, אני קורא וחושב. גיליתי עולם שלם של מחקר שלא הכרתי, תחום עם הרבה שאלות פתוחות, שנוגע לא רק לריצה אלא גם לנושאים רחבים יותר כמו אישיות, מוטיבציה, מאמץ, והקשר שבין הפיזיולוגיה לפסיכולוגיה. במהלך השנה, אחרי כמה שבועות עם שרירי תאומים תפוסים במיוחד, הבנתי שכדאי לתגבר את אימוני הריצה בחיזוקים ובגמישות, כדי לא להיפצע. הלכתי כמה פעמים לחדר כושר אבל די סבלתי מזה. עכשיו אני מנסה לתרגל יוגה. קשה עדיין להגיד אם אני אוהב את זה ועד כמה זה יעיל, אבל כרגע המטרה היא להתמיד.
קב' הווטסאפ שלנו מעולה על ריצה, כנסו:
שני דברים שהתחלתי לאמץ בשבועות האחרונים: האחד נשימות בקצב של 2:3. נשיפה של שני צעדים, שאיפה בשלושה. התחלתי לאמץ את זה כפתרון לכאב חד בצד ימין. אותו כאב מוכר לרבים מתחת לצלעות, שמופיע במאמץ קשה וממושך, בעיקר בזמן מרוצים אך גם באימוני "איכות". בינתיים נראה שזה עובד, צריך להמשיך לעקוב. קצב הנשימה הזה לא קורה אצלי באופן טבעי אלא אני צריך לכוון אליו ולשמור עליו, מה שגורם לי להתרכז בנשימה לאורך חלקים גדולים של הריצה. נדמה לי שיש בכך יתרון. הדבר השני הוא לרוץ לאט ולא להפוך אימונים קלים לקשים. זה לא קל, כי אימונים קלים מדי גורמים לפעמים לשיעמום. גם את זה אצטרך לפתור.
מטרות לשנה החדשה: מרתון, ובזמן סביר, כי זה סימבולי וכי אני חושב שאני יכול. אחר כך להציב מטרה חדשה. אולי לשפר את השיא ב-10 ק"מ? נראה. להמשיך לקרוא ולכתוב. ללמוד להתחרות טוב יותר: לשמור כוחות מצד אחד, ולדעת לסחוט את הלימון עד הסוף כשצריך. לבסוף, להישאר צנוע. יש עוד הרבה להשיג והרבה ללמוד. זו רק ההתחלה.
מאז שפרשתי מריצות תחרותיות לפני למעלה משלוש שנים הריצה הפכה להיות הרבה יותר מונוטונית עבורי. אין יותר מטרות ואין יותר ריצות איכות. אני פשוט יוצא ורץ. כל יום מסלול דומה וכל יום באותו קצב נוח. זה יכול להישמע משעמם ובעבר באמת קצת שיעמם אותי ונעשה רק כדי לצאת ידי חובה. אני חושב שבשנה האחרונה תוך כדי גם הצלחתי ללמוד להנות.
פחות אכפת לי איזה קצב יוצא שאני רץ. אני פשוט מנקה את הראש תוך כדי, לוקח איתי את הכלב ונותן לו גם לעצור להריח כשהוא רוצה. מידי פעם מגוון בריצות של 20+ ק"מ עם חברים.
אני חושב שזה שאני מצליח להנות מהריצות רק מעצם העובדה שאני רץ ללא שום מטרה זה הישג מאוד גדול שהגעתי אליו אחרי שבעבר מה שלא היה לפי זמנים ומטרות שיעמם אותי. הצלחתי להפוך את הריצה למשהו מרגיע למרות שהוא כרוך במאמץ פיזי. אני חושב שעיקר העניין הוא שהפסיק לעניין אותי אם אני רץ על קצב 5:00 או קצב 6:00. ואז גם לא אכפת לי אם יש עלייה, ירידה, מסלול פחות נוח, רמזור וכו'. נחמד להכיר את הריצה גם מהצד הזה שלה.
בשנה החולפת היו כמה אירועי ריצה מכוננים כמו קביעת שיא אישי חמוץ-מתוק במרתון טבריה, החוויה של לרוץ בספרדית במרתון ברצלונה יחד עם 20,000 רצים מ-100+ מדינות. אבל אין ספק שנקודת השיא שעונה הכי טוב על ההגדרה של ״לפני״ ו״אחרי״ היתה המסע שעברנו לקראת ובמרוץ הר לעמק כמשלחת של עשרה רצים מתוך קבוצת הריצה שלנו.
מרגע ההרשמה משהו השתנה בדינמיקה הקבוצתית: המשלחת החלה להתגבש דרך האימונים ביער חורשים, החלוקה לצוותים, רכבים ומקטעי ריצה, תדריכי לוגיסטיקה, לימוד המסלול, רכישות הציוד בדקטלון והיציאה צפונה לנקודת הזינוק במצוק הר ארבל.
תוך כדי המרוץ תקשרנו בהודעות קוליות מתנשפות לתאם את תזמון החילופים, העברנו שעות ביחד ולחוד והתמודדנו בגבורה עם המסלול הקשוח והחום המעיק. במקטע השלישי שלי היה קטע של עליה שקצת נשברתי בו אבל אז חשבתי על חברי לקבוצה והרצון לא לאכזב אותם דירבן אותי להמשיך. כל חברי המשלחת התעלו על עצמם ותמכו אחד בשני עד לספרינט לקו הסיום ולבירה המיוחלת בשלוש לפנות בוקר. חוויה משותפת שלא תישכח ובתקווה תחילתה של מסורת קבוצתית לשנים הבאות.
אחרי שנות ריצה רבות הכוללות מרתונים בארץ ובחו"ל, הצבת מטרות שאפתניות וחתירה מתמדת לשיפור – העונה בחרתי לא להתחרות. דווקא אימוני ראשית העונה נראו לא רע, עם השיפור במזג האוויר באוקטובר הקצבים באימוני האיכות הצביעו על כיוון חיובי. הכושר השתפר, הק"מ השבועי עלה בהדרגה ותוכנית האימונים התקדמה היטב עדי כדי סימון המטרה של שיפור השיא בחצי המרתון בעמק המעיינות.
התוכניות השתבשו בשבוע שלפני המרוץ: באימון החידוד של רביעי היה ברור שהגוף לא במיטבו. בחמישי כאבי הגרון והחום כבר השתלטו לגמרי ואת יום התחרות ביליתי במיטה עם תה ומשככי כאבים.
ההתאוששות מהמחלה ארכה זמן רב, הגוף כמו המצב במדינה התקשה לחזור לשגרה ולמרות ניסיונות לבנות את הכושר בהדרגה המצב לא השתפר. לאחר מספר שבועות מתסכלים, קיבלתי החלטה לשחרר. את אחוז הקילומטרים המהירים צמצמתי מאד, לא בדקתי קצבים ובטח לא את לוח התחרויות. עדיין הגעתי לכל האימונים, הצטרפתי לחברים בארוכות של שבת ונהניתי מהקפה שאחרי.
במקביל השקעתי יותר באימוני הכוח, העלתי מסת שריר ונהנתי לראות את השיפור במשקלים שהרמתי. הריצה הפכה למפגש חברתי ואת האדרנלין קיבלתי מהרמה של ברזלים. במבט לאחור, נהנתי מאד מהשינוי. ידוע שגם ברמות העילית חשוב מידי פעם לגוון את תוכנית האימונים ואת אופי ההתנהלות במהלך העונה. לקראת השנה החדשה, אני מרגיש יותר חזק ובעיקר טרי. הרעב בהחלט חזר ואני מקווה שאת הפרות אקטוף בשנה הבאה.
רצי שטח למרחקים ארוכים נוטים לרוץ לבד, כך גם אני. מחשבות משוטטות, הרהורים מתגלגלים, קצב הצעדים מתמזג בקצב הנשימה, מדיטציה אקטיבית במיטבה. לכן, התייצבותי על קו הזינוק למקצה ה 10 במרוץ קרית אתא השנה. הייתה חריגה. מה לי ולאספלט? מה לי ולצפיפות על קו הזינוק? צמוד אלי, עומד נרגש וחושש, נעם קרוב משפחתי, תלמיד י"ב שהגיע במיוחד מאילת להתנסות במרוץ הראשון שלו.
את נעם אני מלווה כבר יותר משנה ועוזר לו (בעיקר בזום) לצלוח את בגרויות חמש יחידות במתמטיקה ובפיזיקה. מהר מאוד מתברר שלא מדובר רק בזה. אנו צוברים שעות של שיחות ארוכות. ייעוץ, הכוונה ותמיכה בכל תחום שמעניין נער מתבגר…ואחד מהם הוא הכושר הגופני וההכנה לצבא.
הזנקה, אחרי פחות משלוש דקות בקצב מהיר, נעם שואל אותי כמה עוד נשאר לנו. כאן אני מבין שזו ריצה אחרת, הריצה שלו. אני מתמקד בנעם, מושך, דוחף, מעודד, צועק. אחרי 57 דקות אנו חוצים יחד את קו הסיום. על פניו של נעם אושר עילאי, וכנראה גם על פני.
צילום תעודת הבגרות של נעם יחד עם תעודת המרוץ, תלויים בחדר העבודה שלי. במרוץ קרית אתא הבנתי, אתה יכול גם לחיות שיאים של אחרים.
כמו בכל שנה גם השנה השתתפתי הן לבד והן עם המתאמנים שלי (בקבוצת רצים בעמק יזרעאל) במרוצים שונים ומגוונים. חלקם עירוניים וחלקם בשטח כאשר המרוצים היו למרחקים שונים מ 5 ק"מ וכלה ב 50.
במרוצים אני תמיד מגיע ממוקד ומתוכנן עם יעד בקנה, כאשר לרוב היעד הוא לנצח את עצמי מול אותו מרוץ בשנה החולפת או קביעת שיא חדש למרחק מסוים.
השנה החלטתי לשחרר וללמד את המתאמנים שלי שלפעמים צריך לשחרר ולהגיע למרוצים ממקום רגוע. הגעתי למרוצים ובחרתי להתנהל בתוך המרוץ כמלווה, תומך , צופה, מכוון. נושא כלים ועוד מטרות שנולדו תוך כדי המירוץ.
את תחילת התהליך של השחרור יישמתי דרך שחרור מוחלט של המרחק העגול בשעון באימונים. כן כן המרחק שצריך להיות בדיוק מספר עגול, המרחק שכולם עושים בגללו עוד 10 סיבובים סביב הרכב בחנייה כדי לעגל… זה. הרי במרוץ אנחנו רצים מנקודת הזינוק לנקודת הסיום וגם אם המרחק יצא 9.95 במקום 10 אנחנו נעצור את השעון בקו הסיום. אחרי שעברנו בהצלחה את השלב הראשון (מי יותר מי פחות)
עברתי ליישום שלב ב: במירוץ הראשון הייתה מלחמה בין הראש לרגליים לשעון, שיח רב מערכתי מתמשך עד לנקודה שבה הצלחתי להסיט את תשומת הלב שלי ולהתמקד במשהו אחר, וזו הייתה נקודת המפנה.
במרוצים הבאים עקרון ההסטה יושם וערוצי השחרור נפתחו והרבה לחצים נעלמו, והשיא היה ריצת אולטרה שהגעתי אליה 6 שבועות אחרי פציעת סקי משוחרר מלחצים. פנוי לבצע ולסיים ולא משנה מה יקרה בדרך ידעתי שעשיתי את המקסימום כדי לסיים את הריצה ואכן כך היה.
מאחל לכולנו ריצות עם מרחקים לא עגולים, משוחררות מלחצים ומספרים. כי בהתחלה וגם בסופה של כל ריצה באנו לחוות להנות לפעמים אפשר גם להגיע עם יעדים מאתגרים.
ב-9 החודשים האחרונים אני מושבתת. כאבי גב קשים, לא איפשרו לי בשלב הראשון אפילו לשבת. הם הגיעו אחרי שתקופה ארוכה הרגשתי שאני שהגוף עובר משהו, תחושה שהגוף "מנסה לרוץ" ולא באמת רץ. כספורטאית מגיל מאד צעיר (6…) האופציה לא לעשות ספורט, לא נתפסת אצלי בכלל. בפציעות הקודמות שלי תמיד המשכתי להתאמן. לאט יותר, פחות קילומטרים, פחות זמן רגליים, אבל – רצה. לכן גם שהרגשתי שמשהו לא עובד טוב, שאני רצה לאט יותר, כבד יותר עדיין המשכתי, עד שהגוף שלי הוציא לי כרטיס אדום. אולי זה הגיל, יחד עם שינויים גופניים הורמונליים שעוברים על הגוף הנשי במשך השנים. אולי זו שחיקה טבעית של הגוף והנפש, אחרי שנים רבות של אימונים. או שפשוט לא הייתי מספיק חזקה פיזית, והגב שלי לקח על עצמו את העומס, ואחרי עשורים רבים של מאמץ, החליט ש"הספקתי לו". לא יודעת מה נכון. כנראה, הכל.
כך או כך, עברתי לפאזה של "שיקום": פילאטיס מכשירים פעמיים בשבוע, יוגה נשית עשירה במתיחות וחיזוקי בטן אל מול היו-טיוב בבית, והמון המון הליכות. זו הייתה הדרך שלי לא למנוע מעצמי צלילה גדולה יותר לדיכאון. כל רץ יודע עד כמה קשה נפשית לא לרוץ. חסרים הרגעים של ניקוי ראש, של שקט מדיטטיבי. חסרים האנדורפינים והדופמין, שהגוף "מכור" אליהם. חסרים החברים, הזמן מחוץ לבית, ולא פחות מזה, מתערער משהו קיומי. מי אני אם אני לא עושה ספורט? מה שכן קורה ממש בקלות, זה להתרגל לקום בשעות סבירות יותר😊 ואם יש משהו שיהיה לי קשה לוותר עליו, זה בדיוק זה.
אז לתחילת השנה הזו, אני מתחילה שוב. מאפס. כמו אחרי ההריונות, כמו אחרי פציעות אחרות ומרתונים אחרים. הפעם גייסתי את הילדים, ונרשמנו כולנו למרוץ בעוד חודשיים של 2 ק"מ, ואנחנו מתאמנים יחד. האמת? אין קבוצת ריצה כייפית יותר! תחזיקו לי אצבעות.
השנה הזו תיזכר אצלי כנראה כשנה שבה כתבתי הכי הרבה. שמתי לי למטרה בשנה הזו לסיים לכתוב ספר (רומן) ולקחתי החלטה מודעת שאצטרך להוריד בנפח האימונים שלי. ההחלטה הזו התגלתה כחכמה מאוד, עם כל הצער שהיה לי על הפחתת הריצות. מצאתי את עצמי כותבת עד השעות הקטנות של הלילה, או קמה מוקדם בשביל להשלים עוד כמה פסקאות. הייתי עייפה רוב הזמן, וכרצה וכמאמנת, אני יודעת שלרוץ על עייפות זה לא הדבר הכי נעים ו/או חכם בעולם. בתקופת הכתיבה הסתפקתי בריצות קצרות בלבד, רק כדי לשמר את הכושר שלא יאבד, ולמזלי, גם יש לי את קבוצת הריצה שאני מאמנת פעמיים בשבוע, שהכריחה אותי לצאת לשם. ככל שחלפו הימים גיליתי שכתיבה וריצה זה בדיוק אותו דבר. ברגע שאתה נכנס ל"זון" קשה מאוד לעצור. ההרגשה היא שאפשר להמשיך לנצח. גם רגעי המשבר מאד דומים. כשאין חשק אבל אתה יודע שאתה חייב. לפעמים צריך לצאת לריצה בלי חשק ואחרי שהגוף מתחמם הדברים מתהפכים לגמרי, הקסם קורה. ככה גם בכתיבה: כשניצבתי מול מסך ריק, והמנחה שלי לכתיבה אמר לי "תכתבו סתם, כל מה שיוצא". וזה היה בדיוק אותו דבר. אחרי כמה שורות של מילים ריקות מתוכן שנזרקות למסך, פתאום זה מגיע. זה מקבל סדר וצורה. יותר מהכל למדתי את הדבר הגדול הבא: צריך להתאמן. כמו שבשביל להשתפר בריצה צריך לרוץ, בשביל להשתפר בכתיבה צריך לכתוב. כמה זה פשוט.
אז השנה כתבתי ספר. בשבועות האחרונים הוא מסתובב לו בין כל מיני הוצאות ספרים ומחפש לו בית. בשעות שהתפנו לי, איך לא, חזרתי לרוץ יותר, ועם הרבה התרגשות אשתתף במרתון טבריה הקרוב. לגבי הספר, מבטיחה לעדכן.
כמי שעוסק בעיקר בטריאתלון הריצה היא תמיד החלק הכי קשה. הריצה מגיעה בחלק האחרון, אחרי השחייה ואחרי רכיבה ארוכה ולעולם זה החלק הכי מאיים. עד כמה עוד יש עוד בגוף לסחוב ריצה אחרי כל הזמן הזה? בשנה שעברה השתתפתי בתחרות איש הברזל למרחק מלא בטבריה, במזג אוויר קשה. ההתאוששות מהתחרות הייתה לי מאוד קשה ולקח הרבה זמן לגרום לגוף לחזור לרוץ בכלל, שלא לומר לרוץ בקצב סביר ביחס למה שרצתי בעבר. כך שתחילת השנה עברה עליי באופן מאוד מתסכל תוך שאני בוכה ומקטר למאמן שלי ברמה שבועית. מתוך כך נתקבלה ההחלטה להתמקד בריצות קלות (מה שנקרא זון 2) ולהעלות נפח באופן איטי ביותר, ובקיצור, בשפה פשוטה, ריצות רגועות!
אז המסלול הוא קבוע: על הטיילת בחיפה הלוך וחזור שלוש עד ארבע פעמים בשבוע, אותו דבר. כבר הכרתי כל אבן בדרך, כל בליטה קטנה באספלט, איפה ובאיזו שעה הממטרות מופעלות. ריצות ארוכות, שקטות, לבד, רק אני והמחשבות שלי, מונוטוניות ו… משעממות. לפחות המוסיקה באוזניות הייתה שונה מפעם לפעם.
ואז קרה הנס: פתאום אחרי כמה חודשים הריצה הארוכה והקשה הופכת להיות ממש קלה, הדופק יורד, הקצב ברגליים עולה והמוסיקה באוזניים נשמעת יותר שמחה. ההתאוששות ברמה השבועית הופכת להיות מהירה. מדדי הגוף השונים מתחילים לטפס וההרגשה כאילו כל ריצה כזו שבתחילת השנה היתה ממש קשה הופכת להיות עוד ריצה קלה ולא יותר. והכי חשוב, חזרתי לרוץ בקצבי שיא שכבר הרבה מאוד זמן לא הייתי בהם.
אז בשבילי השנה הייתה שנה של ריצות קלות ורגועות, אבל ריצות שהביאו אותי בסופו של דבר לקצבי תחרות יותר טובים ממה שהייתי בשנים קודמות. בשאיפה ליישם את כל זה בתחרות בטבריה בנובמבר הקרוב. שיהיה לי בהצלחה.
לחזות בסצנות ריצת ההרים האיטלקית, הצרפתית האוסטרית הספרדית, זו חוויה מעוררת קנאה. רצים מיומנים מכל שכבות הגיל, בני נוער מתחרים ומתנדבים, פודיומים שמחים וגדולים והרבה עידוד ומקצוענות.
גם אני רוצה כזה בארץ. יש לנו הרים ורצים, למה שלא תהיה לנו תרבות ריצת הרים עממית? כיוון שהבנתי שזה לא יקרה מעצמו בקצב שהייתי רוצה, אז בצורה לא אופיינית התחלתי להכניס יוזמות בכיוון הזה לתעשיית הריצה בארץ.
קראנו לזה, אני והשותפות להקמה דורון גולדפרב ונעמה דרור "בית הספר לריצת הרים". המטרה המרכזית היתה להנגיש ידע מקצועי מעולם ריצת ההרים, שמיובא מרצי עילית ארופאים, לקהילה הישראלית.
הכלי להפצת המידע הוא סדנאות ריצת הרים בארץ ובעולם, כתבות מקצועיות וחוויתיות וכן יעוץ למארגני מירוצי שטח.
אז זה מה שקרה בשנה האחרונה, עשרות סדנאות ומאות חניכים. באיטליה מרוקו וישראל. הנגשת ספורט הSkyrunning לתודעת רצי השטח בארץ ומעורבות באירגון מרוצים ואירועים הרריים שונים.
בקשר לתרבות, הייתי מאוד שמח לראות את הרצים המהירים שחצו את קו הסיום, חוזרים אחורה ומעודדים את אלו שעוד נאבקים בעייפות על השביל. וגם פודיומים עם קהל ושמחה והרבה פעמונים. אנחנו עובדים על זה, מעודדים את המארגנים והספורטאים לשינוי בגישה, כזה שיחבר בין כל חלקי קהילת הרצים. כמו באריופה ובארה״ב שם המנצחים חולקים כבוד לאחרוני הרצים.
עד דבר שמתעורר ואני מאוד שמח עליו הוא קבוצת רצי הרים צעירים: נוער בגיל 14-18 שמתאמן אצלי בריצות הרים. מלאי שמחה וסקרנות. ממש דור העתיד!
הלוואי שנוכל לייצר כאן קהילה חזקה, שמניעה את הספורט האהוב שלנו קדימה מתוך תשוקה משותפת וחברות.
השנה שלי נפרסת על קצת יותר משנה שאותה בחרתי להקדיש להרחבת המשפחה. אני חייבת לציין שזו היתה החלטה לא פשוטה כי ממש ברגע שקיבלתי את ההחלטה הזו, הייתי כל כולי באימונים לקראת חצי איש ברזל- בגלילמן. ידעתי שהרצון להרחיב את המשפחה יאלץ אותי לרדת לרגע מהר האולימפוס שאני חיה בו ולהבין שבזמן הקרוב אני צריכה את הגוף שלי למטרות אחרות- להביא חיים לעולם.
לנשים ספורטאיות, במיוחד התחרותיות שבנינו, שספורט תחרותי והישגי תופס נתח מאוד מכובד בחייהן, מאוד קשה לקבל את ההחלטה להפסיק (או להמעיט) לרגע את האימונים- הריצות, השחיות והרכיבות, בשביל משהו אחר. אבל הבנתי שאנחנו לא נהיים צעירים יותר ואם אני רוצה עוד ילדים כדאי שזה יהיה עכשיו והספורט יחכה לי כשאחזור.
לא ידעתי איך משלבים הריון וספורט אך לאחר התייעצות עם רופא הנשים שלי נאמר שספורטאית שעשתה ספורט לפני ההריון תוכל להמשיך כך גם במהלך ההריון ואין כל סכנה בספורט כספורט. הסכנות הן אם חלילה נופלים או מתייבשים.
לצערי לא התברכתי בלהביא ילדים לעולם בדרך המקובלת ונאלצתי להכנס לסדרה של טיפולי פוריות המלווים בהרבה מאוד קשיים רגשיים, נפשיים, פיזיים וזוגיים שמאוד השפיעו עלי. והספורט?! הספורט היה לי המקום התומך, המכיל, המאפשר. המקום שבו אפשר להתפרק, להרגיש רגשות קשים, לצרוח, לבכות לאסוף את השברים, לקום ולהמשיך לצעוד. דרך הספורט מצאתי את הכוחות שבי שעזרו לי להתמודד עם כל החוויה הקשה שקיימת בתהליך של טיפולי פוריות.
לאחר 7 חודשים (שהיו נראים כמו נצח) הצלחתי להיכנס להריון והמשכתי לעסוק בספורט במהלך כל ההריון. וכך בצעתי את מירוץ הר לעמק בחודש שביעי ואת הכניסה לחודש שמיני חגגתי ב9 ק"מ (8 חודשים+ 1 לחודש הבא) בריצת סינגל מדהימה באיזור הקיבוץ שלי- בארי.
ילדתי לפני שנה בניתוח קיסרי את אמליה והפכתי להיות אמא לשלושה. חזרתי למציאות שבה שעות השינה הן קטועות ומעטות (ומי כמונו הספורטאים יודע עד כמה שעות השינה חשובות לנו 🙂 ) ויש צורך לדאוג לזאטוטית קטנה, אך ידעתי לתת לזה את המקום וכיום, שנה אחרי לידה, אני כבר משלבת אימונים לקראת חצי איש ברזל בישראמן שיחול בינואר 2024. תחרותית והישגית- כבר אמרתי!?
איה מידן בהר לעמק בחודש שביעי להריון, סביב שבוע 27. (צילום: הר לעמק)
אירנה-אור קונובלוב: הטלטלות של חיי והעוגן שלי – הריצה
השנה איבדתי את בת הזוג שלי. מחלת הסרטן ניצחה במערכה הזאת. לאחר מכן באו הטלטלות הרבות של ההתמודדויות השונות: האובדן, האבל, השכול והבירוקרטיה, שאף אחד לא חושב עליה אבל גם היא דורשת התייחסות. מה עושים? בוכים ממלאים טפסים ועונים לטלפונים.
המזל שלי היה שהגוף איפשר לי לרוץ מספר לא מבוטל של קילומטרים. הייתי רשומה למרתון סביליה, המרתון שנרשמתי אליו שלושה ימים לפני שנעמה ז"ל נפטרה ובו קבעתי את השיא האישי שלי – 2:42:17 ש'. יחד עם זה, בעיניי, זה שיא במספרים בלבד. השיא המשמעותי ביותר היה לא להיכנע לאלכוהול ולא להתמכר אליו, להמשיך בכוח עם הבירוקרטיה, לעבוד וללמוד לבקש עזרה מאנשים קרובים. עם כח רצון ועם הבחירה בחיים, פעם אחר פעם קמתי מדי בוקר, אפילו אם כל הערב שלפני כן מררתי בבכי. מה שדרבן אותי להיאחז בחיים בכל הכוח היתה תכנית האימונים שלי. רצתי פעמיים ביום, כמעט כל יום וזה מה שגאל אותי מקירות הבית שהתרוקן לפתע מחיי האישה שאהבתי והתמלא בשקט מחריש אוזניים. הריצה בשבילי הייתה השנה קרש הצלה. ועל זה – תודה לה. בנוסף, תרחישי השנה האחרונה הכניסו לפרופורציה דברים אחרים בחיים. הפנמתי כמה זה לא מובן מאליו לקום כל יום בבוקר אל השגרה שאנו דבקים בה. למדתי שכל מה שהגוף נותן לנו לעשות מדי יום ביומו, כולל הריצה – זה לא לנצח ולא מובן מאליו ובין רגע יכול להתפוגג כלא היה. פעם, לפני כעשור, רדפתי אחרי הישגים בטירוף חושים. היום אני מבינה, שגם לקום מהמיטה ולצאת החוצה לריצה רגועה בטבע כשהרגליים טופפות בקלילות על הקרקע- זה כבר הישג שיש לברך עליו.
נדב באנדל: כך הריצה עזרה לי לשמור על שפיות בזמן התמחות עמוסה
לפני קצת יותר משנה התחלתי התמחות באחד מבתי החולים הגדולים בצפון. זו התמחות שרציתי להגיע אליה זמן רב, עוד כשהייתי סטודנט, אבל רק כשהתחלתי הבנתי שמכאן והלאה כלום לא הולך להיות אותו הדבר. מספיק לקרוא את הפוסטים ברשת ולראות את האייטמים בחדשות על התורנויות הארוכות (כל תורנות אורכת לפחות 26 שעות – הרבה יותר מכל אולטרה שעשיתי) כדי להבין שמדובר במסע מטורף בקצב גבוה שמאתגר אותך הן גופנית והן נפשית. כשנחשפתי בפעם הראשונה למערכת ולתנאים שהיא מכתיבה החלטתי ש"לי זה לא יקרה": אני לא אהיה שבוז, מתוסכל, לא אעלה במשקל ולא אזניח את עצמי כי אין זמן ואין חשק לעשות ספורט. עם זאת, בתוך הכאוס של עבודה, לימודים, מחקר, בית, זוגיות ועוד כמה תורנויות בחודש, נדמה שלמרות שרצתי פחות – הריצה הפכה להיות יותר משמעותית בחיים שלי.
הריצה הפכה לאואזיס שלי. השכמות מוקדמות סביב 4 לפנות בוקר אפשרו לי להכניס אימון לפני תחילת יום העבודה. עם הזמן פיתחתי אסטרטגיות שיקלו עלי להתחיל: כל ערב אני מסדר את הבגדים, הנעליים, הבקבוק והג'ל ליד הדלת, בשיטת "נגעת-נסעת". אין תחליף לרגעים יקרים של בדידות, רק אני והטבע בזמן זריחה, כדי להתחיל עוד יום כאוטי במחלקה ברגל ימין.
כבר כמה חודשים שאני פועל באותה הדרך. לא כל יום, לא תמיד הרבה זמן, אבל פועל. מעבר ליתרונות הפיזיים של שיפור הסיבולת, הריצה הפכה גם למנגנון התמודדות ואמצעי לשיפור מצב הרוח. נדמה שכל חבטה של רגל בקרקע משחררת עוד קצת דופמין והיא תזכורת לניצחון הנפש על הגוף. אני מאחל לעצמי להמשיך בדרך הזו, גם המקצועית וגם הספורטיבית. הכל זה עניין של החלטה, ואני החלטתי: השנה זו השנה שלי.
