שלושה שבועות אחרי תנ"ך תש"ח, אני מרגיש בשל לכתוב את הסיכום שלי למרוץ. אני יוסי בר, בציר 67, רץ כבר חמש שנים. והשנה לקראת יום הולדתי החמישים החלטתי לרוץ 200 ק"מ.

אני מגדיר את עצמי כרץ חברתי (רץ עם החברה) וככזה מצאתי לי מלא חברים שאוהבים לרוץ, נהנים מריצה רגועה ומחוייכת. בחמש השנים האחרונות השתתפתי בכמה מרתונים בארץ[1]  וכמובן בכמה מרוצי אולטרה: אולטרה קצרין, סובב עמק פעמיים, אולטרה חיפה, אולטרה מים לים- וכמובן ה 200 בתנ"ך תש"ח- סה"כ 770 ק"מ של נופים מרהיבים.

היו גם אתגרי ריצה שארגנתי לעצמי עם חברים: UltraBar – שבעה ימים כפול חמישים ק"מ כל יום (350 ק"מ), ו- SeeBar ובו 120 ק"מ קיציים של חופים מראש הנקרה ועד תל אביב.

מאת: יוסי בר – רץ אולטרה מרתון במרוצים יומיים ורב יומיים. מאמן בקבוצת הריצה "בר השגה"
צילום: ערן מנדל וגיא זלוף, אודי דביר ומירוץ תנ"ך תש"ח.

 

מנוי חינם על מגזין RUNPANEL!

נהנה מקריאת הכתבה? זו לא האחרונה...
הזן את כתובת הדוא"ל שלך והצטרף להמוני המנויים למגזין של RUNPANEL.





קפיצה קצרה אחורה אל סובב עמק 2014

לפני שאני מסכם את תנ"ך תש"ח 2017, אני רוצה לחזור לרגע לסובב עמק 2014. אז, בלחץ חברתי נורא ואיום, החלטתי להירשם לסובב עמק למקצה ה200. בדיוק סיימתי את אולטרה ים לים, מקצה ה 144 ק"מ וידעתי שמקצה 200 ק"מ גדול עלי,אבל, האנשים מסביבי אמרו לי שאני מוכשר והאמנתי להם. לרגע לא עצרתי לשוחח עם עצמי ולראות אם זה לא מוקדם בשבילי לרוץ 200 ק"מ. נרשמתי. מיותר לציין שלא סיימתי את המרוץ: בסביבות הק"מ ה 140 הרגשתי שהכאבים מכריעים אותי. הייתי במקום הרביעי ורציתי לשפר למקום השלישי ורצתי מהר יותר. (טעות של מתחילים?)החלטתי להמשיך לרוץ לפחות עד הק"מ ה-166 סוף הסיבוב החמישי ואז להחליט על המשך דרכי במרוץ. כמו שאתם כבר מבינים, בסוף הסיבוב החמישי החלטתי לפרוש. הייתי מאוד מאוכזב מעצמי ומכך שאכזבתי את חבריי היות שרצתי "רק" 166 ק"מ.

תנ"ך תש"ח

יוסי בר בדרך ל- 200

חזרה להווה

השנה החלטתי שזהו, אני מוכן לרוץ 200 ק"מ. רציתי להגיע לחוויה הכי מוכן ועם ידע רב אז פינקתי את עצמי בקורס מאמנים לריצות ארוכות בוינגייט. אומנם הקורס אינו מתעסק בריצות אולטרה אבל למדתי באמת מה קורה לגוף בזמן הריצה מבחינה פיזיולוגית, נפגשתי עם אנשים שרצים הרבה שנים ובעלי ניסיון רב. למיטב הבנתי אין "תורת אימון מוסכמת בתחום האולטרה" אבל אין מחיר למפגש עם רצים אחרים שעברו פחות או יותר את החוויות שאני רוצה לחוות. פגשתי אנשי מקצוע כמו מולי אפשטיין ורותם כסלו כהן שתרמו לי מניסיונם. טבלת אקסל אחת תמימה הובילה אותי ל 18 שבועות של הכנות ואימונים מפרכים, ספציפיים. הכל קרה גם לאחר עונה עמוסה שבה התאמנתי למרתונים בטבריה ובתל אביב, בליווי צמוד של האחד והיחיד המאמן הישיר שלי גיא זלוף וכמובן עם החבר היקר מכל שליווה אותי בכל אתגרי הריצה שלי צח הוד.

18 שבועות של ריצה במסלולים המדמים את מסלולי המרוץ, תוואי שטח דומה, טיפוס מצטבר שעלה משבוע לשבוע, מסלולים קשים, ריצה בכל שעות היום (טחנתי ריצות בשעות הצהריים) וכמובן שלא הפסקתי לדבר על המרוץ במשך 18 שבועות. נסו לחשוב כמה החברים שלי סבלו בתקופה הזאת: יצא לי שם של הטבעוני היחיד ש"אוכל את הראש".

בחרתי את צוות המלווים הטוב ביותר שיכולתי לחשוב עליו. רכב ליווי שיחכה לי בכל תחנה עם נהג שמצד אחד היה קשוח ומצד שני אדיב בטרוף – ערן מנדל. כולם ידעו שאני רוצה ומתכנן לרוץ את המרוץ ב 28 שעות ו 30 דקות ומהי אסטרטגיית הריצה שלי.

אולטרה מרתוןואז הגיע יום המרוץ

הסתובבתי בבית כמו אריה בכלוב, מת שישחררו אותו למירוץ. לא ישנתי לרגע, אכלתי המון, דיברתי בלי הפסקה בנייד, החלפתי את הפלייליסט וסידרתי את הדברים מאה פעמים. ברגע שהגיעה שעת הזינוק ריחפתי, דילגתי, נהניתי, חייכתי ושרתי (שירים של ליאור נרקיס). אכלתי כל ארבעה ק"מ.. שתיתי מלא והכי חשוב שהייתי מאושר.

בכל התחנות הראשונות הקדמתי את זמני ואז בשעות הצהריים החלו להגיח לפי הסדר מכל עבר כל השדים שאולטרה מרתון יכול להציע: החום היה קשה מאוד עד כדי כך ששמעתי את העור שלי מתחנן שנרוץ בצל. לאט לאט הורדתי קצב למרות שעדיין לק"מ ה-100 הגעתי בזמן מצוין ולפי התכנונים שלי.

חוץ מ 25 ק"מ ב 100 הראשונים בהם ליוותה אותי דורית לרנר שדאגה לשמור עלי בעיקר מעצמי- מריצה מהירה, הייתי לבד. למזלי בתחנות הרענון קיבלו אותי באהבה רבה, תמיכה רגשית ובהרבה חיוכים. בק"מ ה100 פגשתי את צח, שהחל את מקצה ה100 ק"מ שלו. חיבוק ממנו הטעין אותי מחדש.

מאותו רגע ועד סוף המרוץ רופדתי במלווים מצוינים ששמרו עלי, קראו אותי נכון, ראו מה מצבי ופעלו לפי זה. זה הזמן והמקום לומר תודה גדולה חמה ואוהבת למלווים: ליגאל אבל, ליאור בן דוד, צביקה כהן ועדי שי האלופים או כמו שהם נקראים אצלי dream team.

קו הסיוםהבעיות מתעוררות

גיא היה מוכן לכל פתרון על כל בעיה שתצוץ בדרך והיו מלא בעיות: זה שלא ישנתי כבר מיום רביעי נתן את אותותיו וניקרתי באמצע הריצה. הפנס הרדים אותי, כבר לא הצלחתי לאכול או לשתות, ירדתי במשקל, לא נתתי שתן (וכשכן הצלחתי כאב לי מאוד), הייתי בלתי נסבל לי ולחברים שלי והתחילו לי בצקות בכפות הרגליים (סיוט שאי אפשר לתאר אותו), אבל לרגע לא חשבתי לפרוש באמצע.

גיא מחליט שמרגע זה אצא מכל תחנה עם בקבוק ביד כדי להעלות את מאזן הנוזלים שלי לגוף ולהצטרף ל 40 ק"מ האחרונים כדי לתת פתרונות ברגע שיצוצו עוד בעיות.

רצתי והלכתי לסירוגין, כאבי תופת. החלפתי נעליים וגרביים פעמיים ושום דבר לא עזר. התכנסתי בתוך עצמי, ריחמתי על עצמי, קצת בכיתי התפללתי לאימא שלי ..אבל הייתי נחוש לסיים את המרוץ הזה בריצה. כל השדים הגיעו ועכשיו התפללתי למעט רוחות, שלא הגיעו גם ביום השני של הריצה.

כשהתחילו הבחילות גיא וערן פינקו אותי בתפוח ירוק עם מעט לימון. את המזון הקשה החליפו מרק, קרטיבים, לימונדה עם ספירולינה, סוכריות גומי ועוגת שוקולד טבעונית שגיא הכין לי במיוחד.

דקה מה Cut off!

ל cut off האחרון הגעתי דקה בודדת לפני לתחנה בכפר אוריה (08:29 בבוקר יום ו' 22 ק"מ לסיום).  בק"מ ה195 השעה כבר כמעט 12 בצהריים, מה שאומר שאני לא מגיע ל cut off הסופי בזמן 032 שעות מתחילת המרוץ.

רופא המרוץ רון גולן ומנהל המרוץ יעד ביטנר הגיעו להודיע לי שמבחינתם הם מסירים אחריות כי כל הצוות הרפואי מתקפל. אני, שנחוש בדעתי לסיים את הריצה מודיע להם שיהיה מה שיהיה. כל עוד מבחינה רפואית אני מרגיש מצוין אני ממשיך לרוץ עד קו ה 200 ק"מ, גם אם זה לא יחשב לי כזמן רשמי. בשיחה עם המאמן שלי, גיא זלוף, הבין יעד שאני צריך רק עוד שעה לסיים את 7 הק"מ שנותרו לסוף המרוץ ובצעד אנושי החליט להאריך את ה cut off בעוד שעה.

מאותו רגע ועד סוף המרוץ הם עשו הכל שתהייה לי חוויה מדהימה ומרגשת.. צילמו, שרו, תמכו, עודדו (כל צוות המרוץ היה שם רק בשבילי) ואני רצתי כאילו זה הק"מ הראשון במרוץ. פתאום הרוח ליטפה את פניי, החזרתי את המוזיקה לאוזניים וריחפתי בהנאה רבה.

סיימתי את המרוץ ב 33 שעות ו 4 דקות. ב 500 מטרים האחרונים חיכו לי חברים שלי שסיימו לפני כמה שעות את המרוץ שלהם ורצו איתי ואני שוב בכיתי. עד לשער הסיום רצו איתי רופא המרוץ, החברים החדשים שלי מהצוות המארגן של המרוץ, מתנדבי מד"א. כולם רצו להיות שותפים לאושר שלי.. וברגע שהגעתי לשער הסיום… צח חיכה לי שם מתרגש ומחייך אלי … ואני… שוב בוכה.

זה המקום להודות למאמן והחבר גיא זלוף האלוף שהיה הרוח הגבית שלי בשנתיים האחרונות בכלל ובחודשים האחרונים בפרט.. ובזכותו האושר שלי שלם.

מקום רביעי מתוך ארבעה שסיימו, מתוך שניים עשר שזינקו. בכיתי מלא מאושר ולרגע אחד לא מאכזבה שלא עמדתי ביעד שלי.. הייתה לי חוויה גדולה מהחיים . בדיעבד אני מודה לכל השדים שהגיעו לבקר במהלך הריצה ובהם נלחמתי באכזריות…..כי אני מאמין שמכל משבר כזה אני רק לומד ומתחזק.  בכל מקום אפשרי הודיתי לצוות המרוץ על חוויה בלתי נשכחת, מבחינתי אתם עכשיו חברים שלי.

תחנת התרעננותציוד ותזונה

אחד החוקים במרוץ הוא שעל הרץ לסחוב בעצמו את כל מה שיצטרך למירוץ. הייתה אפשרות לרכב מלווה שיחכה לי בכל תחנה' אבל בין התחנות הכל עלי.. לא הייתה אפשרות לרוץ ללא תיק ולסמוך על צוות התמיכה.

לקראת המרוץ בדקתי מה עושה לי הכי טוב מבחינת תזונה. יצאתי לריצות ארוכות ובהן בדקתי מה כדאי לי לאכול שיעשה לי טוב בבטן. ידעתי שאני רוצה לאכול לפחות 250 קלוריות כל שעה..  ולבסוף הוחלט לוותר על הג'לים ולעבור לסירופ מייפל, פירה, בוטנים אמריקאיים, סנדוויצים עם ריבה וכמובן תמרים עם אגוז מלך ומלח גס.. כל דבר כזה הוא 100 קלוריות. (כל ארבעה ק"מ אכלתי משהו מאלה ובתחנות שתיתי איזוטון שישלים לי 250 קלוריות)

לגבי הציוד למירוץ, אחרי הרבה שנים שאני רץ, אני יודע בדיוק מה עושה לי טוב. (גילוי נאות) חברתי לצחי כהן ושאול סמדג'ה מחנות הספורט פרוראנר שלקחו אותי תחת חסותם. אמרתי להם מה ההעדפות שלי והם התאימו לי את הציוד- כמובן שניסיתי כמה זוגות נעליים, ביגוד, תיק, חגורה וכו'. עד שנמצאו שלושת זוגות הנעליים שליווי אותי בריצה. כל נעל נבחרה לפי תוואי הדרך בחלק זה או אחר של המסלול. תיק שלא ירד ממני כל המרוץ ולרגע אפילו חשבתי שהוא חלק ממני, חלק מגופי וכמובן ביגוד שמנע שפשפות. לפחות בחלק של הציוד הייתי דיי רגוע.

פינישריםאבל למה בעצם?

בשנה האחרונה הבנתי שאני נהנה הרבה יותר מהכנות לריצת אולטרה מאשר מההכנות לכל מרוץ אחר. אני מאוד אוהב לארגן לעצמי אתגרי ריצה. ההתארגנות לחלק הלוגיסטי ממלאת אותי באושר גדול. אני אוהב לרוץ בכל ריצת נפח במקום אחר בארץ, לפגוש אנשים חדשים, להתרגש מהמרחקים, לאתגר את עצמי, להתמודד עם נקודות החולשה שלי ולהפוך אותן לנקודות חוזק וכמובן שכל הזמן רציתי לסגור מעגל עם סובב עמק 2014.

לכל אותם רצים האומרים שריצת אולטרה היא מפלטם של האיטיים ואולטרה היא לא ריצה אלא סוג של מרוץ ארוך רווי הליכה, אני מזמין אתכם להכיר את רצי האולטרה המצויינים שיש בארץ, אנשים טובים ומוכשרים וצנועים מאוד. שתמיד מוכנים לתת עצה טובה ומלמדת לכל רץ שפוגשים בדרך. לי היה את הכבוד להגיע רביעי אחרי שלושה כאלה: אלדד שחר, מיכאל ספיבק ומושיק בכראני. ההתמודדות עם הקשיים בריצה הם קודם כל (לדעתי), התמודדות רגשית. באולטרה מרתון אתה לומד לנהל משברים.

פעם חשבתי שההחצנה של הרשתות החברתיות מוציאה את הכיף שבריצה. אבל עכשיו אחרי שאבק המרוץ שקע אני יודע לסנן ולקרוא רק את מה שמעניין אותי. למדתי לדעת מי רואה מעבר לתוצאה כזאת או אחרת במרוץ. כי בסופו של דבר, לא כולנו רצים תחרותיים, רובנו רצים חברתיים שרצים בשביל שהנפש שלהם תחייך.

לכל הרצים שחושבים להיכנס לעולם רצי האולטרה אני אומר אל תפחדו להיכשל, אל תחששו מהשדים, הם אומנם מופיעים ומפחידים אבל בזכותם אתם לומדים להתמודד עם רגעי החוזק ונקודות החולשה שלכם במרוצים ארוכים מאוד.תודה לכל מי שהיה חלק מהאושר הזה שלי שנקרא:

"אולטרה מרתון תנ"ך תש"ח מקצה 200 ק"מ 2017"

מאת: יוסי בר – רץ אולטרה מרתון במרוצים יומיים ורב יומיים. מאמן בקבוצת הריצה "בר השגה"
צילום: ערן מנדל וגיא זלוף, אודי דביר ומירוץ תנ"ך תש"ח.